פסק-דין בתיק ת"א 47102/00

1.    לפי דפי החשבון שהנפיק הבנק התובע (להלן: " הבנק"), יתרת החובה בחשבונו של הנתבע ליום 12.4.2000 עמדה על סכום של 90,333.28 ש"ח כשהריבית מחושבת עד ליום 31.3.2000.  בגין החוב הזה שלמועד הגשת התביעה עמד על סך של 91,731.6 ש"ח הוגשה תביעה זו.

הנתבע טוען שאין לבנק כל עילת תביעה כלפיו.

כל כך, משום שלרשות הבנק עמדו בטוחות שאילו מומשו על ידו כפי שהוסכם או למצער כמתחייב מחובותיו על פי דין, החוב שנצבר בחשבון היה מכוסה במלואו, והחוב שבגינו הוגשה התביעה כאן - כלל לא היה נוצר.

הבטוחות שבהן מדובר הן שיעבוד על רכבו של הנתבע, וכן ערבות של צד ג' שבמסגרתה הועמדה לרשות הבנק כבטוחה,  תכנית חסכון של הערב בסכום של 100,000 ש"ח. 

כן טוען הנתבע כי בשנים 1997 ו-1998 חוייב חשבונו בריבית בשיעורים שאינם תואמים את שיעור הריבית שעליו הוסכם בינו לבין מנהל הסניף, וכי גם לאחר מכן לא היה הבנק רשאי לחייב את חשבונו בריבית חריגה בהעדר הסכם אשר מסדיר את תנאי ניהול החשבון.

2.    ברקע לטענות הנתבע עומדות העובדות הבאות:

החוב נשוא התביעה נצבר לטענת הבנק בחשבון הנתבע אשר נוהל בסניף נס ציונה של הבנק ככל הנראה, מ-1996. בתדפיסים שהפיק הבנק, החשבון מכונה "חשבון שיקים" והוא טופל, לפי עדות המצהירה מטעם הבנק, ב"מחלקת אמידים" של הסניף.

באפריל 1997 הועמדה לנתבע מסגרת אשראי של 200,000 ש"ח. בבקשה להקצאת אשראי אשר חתומה על ידי הנתבע ומצורפת גם לתצהיר הבנק נרשם בכתב יד: "הלקוח קיבל פריים + 0.5 ובתיאום עם מנהל הסניף וזאת עד ל-31.12.1997" (הכתוב הוקרא על ידי המצהירה מטעם הבנק -  הגב' טובה לבל - פרוטוקול מ-8.11.2004, עמ' 4).

חודשיים לאחר מכן - ביוני 1997 -  הוגדלה מסגרת האשראי לבקשת הנתבע לסכום של 300,000 ש"ח.

בקשה בכתב להגדלת המסגרת לא הוגשה על ידי מי מהצדדים ונראה שאינה בנמצא, אך לתצהיר עדות ראשית מטעמו צרף הבנק את הודעותיו לנתבע, בין היתר, בעניין מסגרות האשראי שהועמדו לרשותו.

בהודעה הראשונה מאפריל 1997 מציין הבנק כי לנתבע הועמדה מסגרת אשראי של 200,000 ש"ח; כי המסגרת הזו תקפה עד 31.12.1997; וכי  שיעור הריבית התעריפית הוא 17.40%.

מהפרסום של שיעורי ריבית הפריים באתר האינטרנט של בנק ישראל עולה, ששיעור ריבית הפריים באפריל 1997 עמד על 15.40%.

נראה אפוא ששיעור הריבית התעריפית שנקבע על ידי הבנק ביחס לאשראי המאושר בסכום של 200,000 ש"ח, גבוה מזה שהוסכם עם הנתבע.

לאחר הגדלת מסגרת האשראי ל-300,000 ש"ח ביוני 1997, הופקו 2 הודעות לנתבע בדבר " שינוי בתנאי האשראי":

בהודעה הראשונה מיוני 1997 מציין הבנק כי המסגרת בסכום של 300,000 ש"ח תקפה עד 31.12.1997 וכי הריבית התעריפית עומדת על 18.9%.

בהודעה השניה מספטמבר 1997, מצויין כי המסגרת בסכום של 300,000 ש"ח תקפה עד ל-17.10.1997; כי שיעור הריבית התעריפית הוא 16.90% ושיעור הריבית החריגה - 19.9%.

לפי הפרסום האמור של בנק ישראל, ביוני 1997 ריבית הפריים עמדה על 14.92%, ובספטמבר 1997 - על 14.90%.

מהודעת הבנק מ-31.7.97 בעניין סכומי הריבית בהם חוייב החשבון, ברור שמה שמכונה בהודעות הנזכרות "ריבית תעריפית", הוא שיעור הריבית שנגבה בפועל על האשראי המאושר.

גם ברור ששיעורים אלה אינם תואמים את שיעור הריבית שהוסכם עם הנתבע ביחס לאשראי המאושר במסגרת של 200,000 ש"ח.